התנגדות לניסויים בבעלי-חיים

 
 

פולמוס  / אסף עמית

המאמר הבא פורסם בעיתון הסטו' באוניברסית בר אילן כתגובה למאמר קודם של פרופ' אבלס, ויויסקטור ומנהל המרכז החדש לחקר המוח באוני' בר אילן, שכתב את דעתו בנושא.

המצב הנוכחי, ומה רע בו

במדינת ישראל מתבצעים כיום ניסויים בכחצי מיליון בעלי-חיים בשנה. חלקם הם קופים, כלבים, חתולים וחזירים, ורובם מכרסמים - חולדות, עכברים, חזירי-ים ואוגרים. חלק מהניסויים כוללים גרימת פגיעות פיזיות, כוויות, מכות חשמל, חשיפה לתנאי חום או קור קיצוניים וטראומות אחרות. בניסויים התנהגותיים נהוג למנוע מבעלי-החיים מזון או נוזלים במשך שעות רבות לפני כל ניסוי, ולתת לבעל-החיים מנות קטנות של מזון או מיץ כאשר הוא מבצע את מה שנדרש ממנו בהצלחה. כמעט כל בעלי-החיים שבמעבדות מומתים שם, בתום הניסויים או במהלכם.

החולדה, בעל-החיים הנפוץ ביותר במעבדות, היא יצור פלאי: מחד, היא כה דומה לאדם עד שחוקרים באמצעותה כמעט כל תכונה פיזיולוגית ופסיכולוגית של האדם, ומאידך, היא גם שונה מן האדם מספיק כדי שלרוב החוקרים לא תהיה בעיה מוסרית להשתמש בה לניסויים קשים ומכאיבים. עכברים נמצאים במצב דומה: מאות אלפים מהם עוברים מניפולציות גנטיות ההופכות אותם, ממש מרגע לידתם, למודל של מחלה אנושית. עכברים אלה מספיק דומים לבני-אדם בכדי לשמש מודל למחלותינו, אך שונים מספיק כך שנוכל לעשות להם מה שרובנו לא נעלה בדעתנו לעשות לאדם אחר במסגרת ניסוי מדעי, מעניין וחשוב ככל שיהיה.

לפני מספר חודשים פרסם כאן פרופ' משה אבלס, העומד בראש המרכז החדש לחקר המוח באונ' בר-אילן, מאמר המצדיק ניסויים בבעלי-חיים. במאמרו הבדיל פרופ' אבלס בין ניסוי אקספלורטיבי שנערך ע"י "מדען רודף פרסום" (כהגדרתו), במטרה לבדוק כמה זמן לוקח לעכברים לנתר מפלטה לוהטת שעליה הם הונחו, לבין ניסוי דומה שנערך בהם במהלך פיתוח תרופה חדשה נגד כאבים. פרופ' אבלס שלל ניסויים מהסוג הראשון, כפי ששלל התעללות בבעלי-חיים הנעשית לשם הנאה, אך הצדיק ניסויים מהסוג השני. שורש ההבדל המהותי בין שני סוגי הניסויים טמון לשיטתו במטרת הניסוי: אם זו מטרה ראויה, כגון הקלת סבלם של בני-אדם, הרי שהניסוי, לפחות על פניו, הוא מוצדק. אם המטרה איננה ראויה, כדוגמת סיפוק סקרנות החוקר בעניין סף הסיבולת של העכברים על גבי הפלטה הלוהטת, הרי שהניסוי אינו מוצדק.

עמדה זו משקפת כיום את עמדת הקונסנזוס. כאשר בוחנים ניסוי בבעלי-חיים, מופעל לכאורה תהליך בחינה בו עלות הניסוי, כולל סבלם של בעלי-החיים, משוקללת מול התועלת למדע. לפי התוצאה מחליטים אם לאשר את הניסוי המוצע או לעשות בו שינויים. עפ"י עמדה זו, שקלול זה אינו מתבצע מכוח זכויות כלשהן של בעלי-החיים - שהרי אילו היו להם זכויות, היו אלה צריכות להגן עליהם במנותק ממטרת הניסוי - אלא משום שהמדענים חשים חמלה כלפי בעלי-החיים. לפיכך, אין ולא צריכות להיות לנו חובות מוסריות ישירות כלפי בעלי-החיים האחרים, אך רצוי שניקח בחשבון גם את האינטרסים שלהם בנוסף לאלה שלנו.

על פניה, גישה תועלתנית זו נראית הגיונית, אך בחינה מדוקדקת יותר מעלה סימני שאלה באשר לתקפותה מבחינה מוסרית ולתוצאות הנובעות מהשימוש בה.

התהליך המחקרי בנוי כיום משני רבדים: מחקר בסיסי נרחב, שמטרתו היא העשרת מאגר הידע האנושי, ומחקר יישומי ממוקד, הנשען על ממצאי המחקר הבסיסי ומחפש דרכים להשתמש בהם לטובת בני-האדם. למחקר יישומי, ניתן (לפחות ברמה העקרונית) לבצע שקלול של עלות-תועלת. אפשר לכמת את חשיבות הניסוי מול עלותו, להניח את שתי התוצאות על כפות מאזניים דמיוניות, ולראות איזה צד מכריע את הכף. אך מה בדבר המחקר הבסיסי, אשר מהווה בפועל את רוב המחקר המדעי? כיצד ניתן לכמת את התועלת במחקר שברור שאין לו מטרות יישומיות?

כשמדובר במחקרים שאינם פוגעניים, הבעיה נפתרת מאליה על ידי כוחות השוק. מידת חשיבותו של מחקר, בסיסי ככל שיהיה, מתבטאת ביכולתם של החוקרים להשיג עבורו תקציב. למחקרים הכוללים ניסויים בבעלי-חיים, לעומת זאת, נוסף גם אלמנט מוסרי שיש לתת עליו את הדעת. קרנות המחקר יממנו מחקר מסוים אם הוא ייראה להן מעניין וחדשני, אך אין זה מעניינן לבדוק האם הפגיעה בבעלי-החיים שתתבצע במהלכו היא מוצדקת או לא. הקרנות אינן שולטות על אופן השימוש בבעלי-החיים יותר מאשר הן קובעות מהיכן יש לרכוש את הציוד למעבדה.

במחקרים כאלה נוצר, אם כן, צורך בגורם אחר שיפעיל שיקול דעת מוסרי ויקבע האם יש הצדקה לפגיעה שהחוקר מתכנן לגרום לבעלי-חיים. בישראל הפקידה "המועצה לניסויים בבעלי-חיים" את הסמכות בידי ועדות המכונות "ועדות אתיקה", שבפועל הן גופים פנימיים של המוסד המבקש לערוך את הניסוי. על עובדי המוסד, האמורים לשקול את העלות מול התועלת ולהחליט בכל מקרה לגופו אם הניסוי מוצדק, מוטלת לעתים קרובות משימה קשה ביותר: עליהם לשקלל עלות שנמדדת בין השאר בסבל רב ובהרג, מול תועלת עתידית שאין כל דרך לכמת עוד בטרם הניסוי החל. האם במצב כזה יש סיכוי לבעלי-החיים, ובמיוחד לפחות "חמודים" שביניהם? האם רגשי החמלה של חלק מהנסיינים היושבים באותן ועדות גוברים על רצונם הטבעי לא לעכב מחקרים שהקולגות שלהם מבקשים לערוך? ונניח לרגע שכן - כיצד ניתן לקבוע את הסף שממנו והלאה נחשב סבלם של בעלי-החיים לבלתי מוצדק? נניח שלצורך מחקר בסיסי מסוים, מעוניין חוקר לחשמל מאתיים חולדות, עשרים וארבעה חתולים ושישה קופים - האם זה מוצדק? ואם נניח, יתפשר החוקר על מאה חולדות, עשרה חתולים וארבעה קופים, מה אז? מול איזה חלק בהצעת המחקר ניתן לשקול את מספר בעלי-החיים ואת מידת הסבל שיעברו, על מנת לקבוע אם יש הצדקה לחשמל אותם ולהרגם?

לצורך בחינת ניסויים בבעלי-חיים במחקר בסיסי, אשר מהווה את רוב המחקר המדעי, גישת העלות והתועלת אינה מספקת כלים נאותים והיא עלולה להפוך את הוועדה ל"חותמת גומי". לאור זאת, יש לבחון מחדש את הנחות היסוד שהובילו את הממסד לאמץ גישה זו.

זכויות בעלי החיים

בעבר נהגו להאמין שרק לאדם יש נפש, וכי כל שאר בעלי-החיים הם למעשה מכונות אוטומטיות שאינן מסוגלות לחשוב ולחוש סבל או הנאה. הפילוסוף דקארט ביסס טענה זו במאה ה- 17, אך עד היום ניתן למצוא אנשים שלכאורה אוחזים בה. מובן שלאור הנחות כאלה, מתאיין השיקול המוסרי. מי שאינו יכול לסבול, אין צורך להתחשב בו מבחינה מוסרית, בדיוק כפי שאין צורך להתחשב ב"רגשות" של תרביות רקמה או של תוכנות מחשב המשמשות לניסויים.

אך המדע המודרני מספק אינספור עדויות לכך שבעלי-חיים דומים לבני-אדם הרבה יותר מאשר לתוכנות מחשב או לתרביות בצלוחית פטרי. ראשון היה החוקר צ'ארלס דארווין, שמיקם את האדם על אותו רצף אבולוציוני יחד עם כל שאר בעלי-החיים. את דרכו המשיכו זואולוגים ואתולוגים, שמחקריהם מראים כיצד כמעט כל תכונה שנחשבה ל"אנושית", כולל אהבה, שנאה, פחד, סבל, הנאה, ציפייה, אלטרואיזם, אימהות, תקווה, יאוש וחוסר-אונים, ניתן למצוא גם אצל בעלי-חיים ממינים אחרים. הטענה לפיה קיימת תכונה מטפיזית המפרידה בין הגנוטיפ האנושי לבין כל שאר המינים, נופצה לרסיסים.

במאמר מוסגר נוסיף שאלמלא הממצאים המראים דמיון רב בין בני-אדם לבעלי-חיים, היה קשה מאד לחוקרים רבים בני-זמננו להסביר מדוע הם משתמשים בבעלי-חיים כמודלים לתכונות אנושיות.

גם תפיסת המוסר בחברה האנושית עברה תמורות במאות האחרונות: ילדים, נשים ואנשים שחורי עור, שנחשבו עד אז לרכושם של זכרים לבנים ועשירים, שוחררו וזכו שמעמדם המוסרי והחוקי ישודרג. שונותם הפיזית, שסיפקה לחברה הפטריארכלית הלבנה סיבות לנצל אותם במשך מאות שנים, הוגדרה באופן אוניברסלי כבלתי רלוונטית מבחינה מוסרית. השימוש בתכונה בלתי רלוונטית כקריטריון לאפלייה, מוקע כיום כגזענות, כסקסיזם וכו'. עיקרון הצדק הפורמאלי, הדורש שנשתמש רק בקריטריונים רלוונטיים לצורך הצדקת יחס שונה לשני מקרים דומים לכאורה, הוא שעומד בבסיסן של התנועות שדרשו שוויון בין כל בני-האדם באשר הם.

והנה, גם כאן עולה דרישה להצדקת יחס שונה בשני מקרים דומים, זה של בעלי-החיים מול זה של בני-האדם. באשר לבני-האדם, קיימת הכרה מקיר לקיר בכך שיש להם זכויות מעצם קיומם, ועל כן אין משמעות מוסרית לחמלה שאדם כלשהו חש או לא חש כלפיהם. חוקר שאינו מחבב במיוחד שוטרים, שחקני כדורגל או פוליטיקאים, עדיין אינו רשאי לבצע בהם ניסויים פולשניים בניגוד לרצונם. לעומת זאת, כאשר מדובר בבעלי-חיים אחרים, דורשים פרופ' אבלס וחבריו שנפעיל מערכת שיקולים אחרת, המתירה פגיעה בבעלי-החיים ובלבד שתהיה לכך מטרה שנתפסת על ידם כראויה. גם במקרה הטוב, החמלה האנושית היא מחווה שמסוגלת להגן על בעלי-החיים רק עד הנקודה שבה האינטרסים שלהם מתנגשים ישירות עם אלה של החוקרים.

מה ההצדקה המוסרית לדרישה לכבד את כל בני-האדם באשר הם, אך להתייחס לבעלי-החיים האחרים כאל עצמים נטולי זכויות, הנתונים לחסדי האדם בכפוף למידת החמלה שחשים או לא חשים כלפיהם? מדוע אנו נוהגים בכל אדם, פגוע, נחשל ומפגר ככל שיהיה, מתוך יחס בסיסי של כבוד המבטא הכרה בו ובזכויותיו, אך אל כל בעל-חיים אחר אנו מצווים להתייחס קודם כל כאל משאב? היכן הקריטריון המוסרי הרלוונטי שיצדיק הבדל כה מהותי בהתייחסות?

הקריטריון שהוצע, שרק לאדם יש מוסר המחייב אותו לנהוג בחמלה כלפי בעלי-חיים, ובזכות זאת מותר לו לנצלם לטובתו ולגרום להם סבל, הוא בעייתי בלשון המעטה. גם קריטריונים אחרים (האדם פיקח יותר, לאדם יש שפה, האדם יוצר כלים וכו') אינם רלוונטיים לשאלת היכולת לסבול. הגיע הזמן להכיר במציאות כפי שהיא: ממש כמו הנשים והעבדים בשעתו, בעלי-החיים הם קורבנות של אפלייה בלתי מוצדקת. האלימות הממוסדת והשיטתית שמופעלת כנגדם, מקורה אינו בשיקול מוסרי רציונלי, אלא בכך שהם חלשים מאיתנו ואינם מסוגלים להתגונן ולדרוש בעצמם את המגיע להם.

אם אנו מסכימים שבעלי-החיים דומים הרבה יותר לילדים מאשר למכונות, עלינו להראות זאת ולהפסיק להתייחס אליהם רק כאל משאבים המוקצבים לפי שיקולי עלות ותועלת למדע. כל עוד אנו נמנעים עקרונית מפגיעה בבני-אדם, גם כאשר פגיעה זו עשויה לקדם את המדע או את איכות חייהם של בני-אדם אחרים, אין הצדקה ל"החלפת דיסקט המוסר" רק משום שמדובר ביצורים ממינים אחרים. כמו בני-אדם, מסוגלים גם בעלי-החיים האחרים לחוש כאב, סבל ופחד, והפעלת אלימות כלפיהם אינה יכולה לקבל הכשר מוסרי רק משום שהצד המפעיל את האלימות מאמין שיש בכך תועלת עבורו. את הכבוד כלפי בעלי-החיים באשר הם, עלינו לבטא באמצעות הכרה בזכויות בעלי-חיים, ובראשן הזכות לחיים, לחופש, ולשלמות גופנית ונפשית.

אבל מה, אם כן, יעשו החוקרים כעת? במי יעשו ניסויים?

שאלה זו צריכה להיבחן לגופו של עניין, תוך הימנעות מקסימלית מגלישה לדמגוגיית "מי חשוב יותר, הילד או הכלב". מחקר יישומי המיועד ישירות לשיפור הרפואה האנושית, יש לבצע בזהירות ובקפדנות תוך הסתייעות בחולים אנושיים ובמתנדבים בשכר, ולא בבעלי-חיים שבגופם הושתלו סימפטומים דומים לאלה של המחלה. לגבי כל שאר סוגי המחקר, ובמיוחד בתחום חקר המוח, קיימת כיום אפשרות לבחור מסלולים רבים שאינם מערבים פגיעה בבעלי-חיים. אמצעים חדישים יחסית כגון fMRI, המאפשרים לנו לראשונה לצפות במוח האנושי בפעולה מבלי לסכן איש, הם המפתח לעתיד טוב יותר, בו נוכל לחקור את צפונות גופו ונפשו של האדם בלי להסתכן בתוצאות שאינן רלוונטיות לאדם ובלי להזיק לבעלי-חיים. טכנולוגיות המאפשרות שימוש זהיר בבני-אדם ללא פגיעה בכבודם ובשלומם, הן המפתח לקידום המדע והרפואה, בד בבד עם ההתקדמות המוסרית של החברה האנושית.

 (פברואר 2004, פורסם במקור ב"פולמוס"', עיתון אוניברסיטת בר-אילן)

התנגדות לניסויים בבעלי-חיים:

היכן ההוכחות כי ניסויים בבעלי-חיים מועילים לבני אדם?
ניסויים בבעלי-חיים – דוגמה מיושנת / תמיר לוסקי
האם ניסויים בבעלי-חיים תורמים לבריאות האדם? – בזכות הספק / ד"ר אלעד פייגין
קהות חושים / ד"ר צביקה רייטר
למה אנחנו מפסידים במלחמה בסרטן / קליפטון ליף, פורצ'ן מגזין
בעלי-חיים הם קורבנות מיותרים / ד"ר אלעד פייגין ותמיר לוסקי

"ניסויים בבעלי-חיים הם כמו הימור בקזינו" / ד"ר אנדרה מנשה
אי המוסריות של ניסויים בבעלי-חיים / אסף עמית
פולמוס / אסף עמית
האם מוסרי לבצע ניסויים בבעלי-חיים? / יריב גלבוע